השבוע ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה פסק דינה של השופטת בלהה גילאור בבש"א 14100/07 ב.ס. השקעות בע"מ בכינוס נכסים קבוע נ' מנהל מיסוי מקרקעין חיפה. פסק הדין עסק בפרשנות סעיף 11א(1) לפקודת המיסים גבייה, סעיף דרקוני המעניק שעבוד ללא רישום לרשויות המס בגין חוב מס המוטל על המקרקעין. באותו נושא נדונה תחולת הסעיף בהקשר של מס רכוש (מס שעבר מן העולם החל מ – 1.1.2000) ואולם לדיון העקרוני עשויות להיות השלכות גם ביחס למס רכישה הנחשב אף הוא כמס הנכנס לתחולת סעיף 11א(1) האמור, ומהווה מרבית הגביה של מיסי מקרקעין כיום.
בנסיבות פסק הדין בעניין ב.ס. השקעות היה לחברה שנכנסה לכינוס נכסים חוב מס רכוש. רשויות המס טענו לעדיפות לגביו על יתר הנושים, לרבות נושים מובטחים, וזאת מכח סעיף 11א(1) לפקודת המיסים גביה. כונס הנכסים הגיש לבית המשפט בקשה לצמצם את תחולת השעבוד הגובר של רשויות המס לקרן החוב בלבד ולא להחילו גם על הפרשי ההצמדה, הריבית והקנסות.
ביה"מ סקר את השיקולים השונים לצמצום תחולת הסעיף אך ורק לקרן המס, ובין היתר ניתח את אי הצדק שבסעיף ואת השפעתו השלילית על שוק האשראי, בהיותו שעבוד חבוי המגביר כתוצאה מכך את הסיכון של נותני האשראי.
על אף הרצון לצמצם את התחולה, קבע ביה"מ כי הוא אנוס לאור לשון החקיקה לתת עדיפות לרשויות המס, וזאת לאור סעיף 33(ג) לחוק מס רכוש, הקובע כי דין הפרשי הצמדה ריבית וקנסות לעניין גבייה כדין המס.
עם כל הכבוד לטעמנו בית המשפט היה יכול וצריך להגיע לתוצאה שונה, המקדמת גם אינטרס של צדק חלוקתי נכון יותר. אכן, סעיף 33(ג) לחוק מס רכוש קובע כי דין הפרשי הצמדה, הריבית והקנסות כדין מס הרכוש עצמו, אך יש לפרש הוראה זו כחלה ביחס לחוק מס רכוש לרבות לעניין גבייתו מהנישום עצמו (באופן טכני), ולא כקובעת עדיפות מהותית לעניים פקודת המיסים (גביה) שיש בה לשנות את הדין המהותי כלפי נושים אחרים, לרבות נושים מובטחים.
בעבר נקבע ע"י נשיא ביה"מ העליון דאז ברק בפס"ד החברה החבשית למסחר (ע"א 486/86) כי לעיתים אותו מונח באותו סעיף יפורש באופן שונה בחלקים שונים של הסעיף בהתאם לתכלית הראויה. זהו המצב גם לענייננו ובדרך פרשנות זו היה מקום לאבחן ולצמצם את הוראות סעיף 33(ג) ולקדם בדרך זו את התכלית הראויה.
פרשנות זו שלנו, מעבר להיותה צודקת יותר ומיעלת את שוק האשראי, מתבססת על כך שגם בפקודת המיסים גביה קיימת הבחנה בין מונחים. בעוד שהמונח "מס" בסעיף 1 רחב מאוד וכולל מיסים מסוגים שונים (לרבות מס שבח), הרי שבסעיף 11א(1), התחולה היא על "מס המגיע על מקרקעי הסרבן" מונח מצומצם יותר. במצב זה ניתן לטעון כי גם הוראת סעיף 33(ג) הקובעת כי דין הפרשי הצמדה, ריבית וקנסות כדין המס, אינה בהכרח חלה לעניין סעיף 11א(1) האמור אלא עשויה לחול ביחס לסעיפים אחרים.
הראייה לנכונות גישה פרשנית זו הינה העובדה שגם ביחס למס השבח יש התייחסות שונה. בעוד שהינו נכנס לתחולתה העקרונית של פקודת המיסים (גבייה), הוא אינו נחשב כמס שנכנס לגדרו של סעיף 11א(1) לפקודה הקובע עדיפות מהותית, אלא לתחולת סעיף 11א(2) הקובע עדיפות מסוייגת המותנית ברישום והינה רק ביחס לשעבודים קודמים.
אם כך הם הדברים ביחס למס השבח, אין סיבה מהותית שלא לצמצם גם לענייננו את העדיפות הדרקונית שניתנה על ידי מחוקק המיסים, בפקודה שחלקה עוד מתקופת המנדט, אשר ברור כי איננה מוצדקת.