תופעה נפוצה הינה שיזמים מבצעים עבודות פיתוח בפרויקטים המבוצעים על ידם, כגון סלילת כבישי גישה, תשתיות למיניהן, גינון, תאורה וכו'. בפ"ד בעניין חוף הכרמל שניתן לפני כ – 4 שנים, קבע ביה"מ העליון כי כאשר עבודות פיתוח ניתנות לרשות המקומית כנגד ויתור על אגרות והיטלים, הרי שיש לראות זאת כעסקה המחייבת את היזם בתשלום מע"מ. אף שאין העברת כסף בין הצדדים, קבע ביה"מ כי מבחינה כלכלית יש לראות זאת כאילו משלם היזם היטלים לרשות המקומית, והאחרונה משלמת אותם חזרה ליזם לצורך רכישת שירותים ממנו (ביצוע עבודות הפיתוח), ועל כן מתן השירותים ע"י היזם מתחייב במע"מ.
לאחרונה, שב ועלה הנושא לדיון בפני ביה"מ העליון, וזאת במסגרת ערעור שהגישו החברות קירית שדות התעופה והחברה לפיתוח מקרקעי בארות יצחק. שתי החברות טענו כי הלכת חוף הכרמל אינה חלה בעניינן, מאחר שבנסיבות העניין לא בוצעו העבודות עבור הרשות המקומית אלא עבורן עצמן. החברות טענו כי הרשות המקומית אינה מחוייבת בביצוע העבודות (אלא רק מוסמכת לבצען), והן עצמן ביצעו את העבודות עבור עצמן, ולראיה גבו דמי ניהול משוכרים ודיירים ולא פוקחו על ידי הרשות המקומית. החברות טענו בנוסף כי לא קיבלו כל "תמורה" מהרשות המקומית (יסוד הכרחי נוסף) שכן לא ניתן לראות באי גביית ההיטלים או האגרות תמורה – הואיל והרשות המקומית כלל לא חוקקה חוקי עזה המסמיכים אותה לגבות אגרות!
בדונו בסוגיות אלה פסק בית המשפט (מפי השופטת עדנה ארבל) כי בכל הנוגע למערערת 1 (שהקימה את פארק התעשיה אירפורט סיטי בתחום המועצה האזורית חבל מודיעין) הרי שהשתכנע כי פעולתה נעשתה "למען הזולת", כלומר למען המועצה. על אף היעדר מסמך פורמלי, הסיק בית המשפט הסכמה מכללא, וזאת מנסיבות שונות ובהן הוראות תוכנית המתאר (שהיו בהסכמה בין המועצה והחברה), חוזה פיתוח מול המינהל בה התחייבה לבצע עבודות פיתוח, וכן קיומה של מינהלת אתר שסמכויותיה ייקבעו בהסכם עם הרשות. בית המשפט אינו חולק על כך שגם לחברה עצמה היה אינטרס רב בביצוע העבודות, אך לגישתו אין בכך כדי לשלול כי העבודות בוצעו גם עבור המועצה. בכל הנוגע ליסוד התמורה – מציינת השופטת ארבל כי אכן התלבטה בסוגיה (לאור היעדר קיומו של חוק מסמיך), ואולם החליטה בסופו של דבר כי יש לראות כאילו שולמה תמורה וזאת בין היתר לאור הסכמה של הצדדים שיש לפרשה כאילו כוללת גם התייחסות לנושא התשלום. לעומת זאת – בכל הנוגע למערערת השנייה, שעסקה בבניית אזור תעשיה ומרכז מסחרי בתחום קיבוץ בארות יצחק, קבע בית המשפט כי לא נבחנה דיה שאלת הסכמת החברה לבצע עבודות עבור המועצה ולטובתה ולממנן. לפיכך החזיר בית המשפט את הדיון בשאלה זו חזרה לבית המשפט המחוזי.
ניתן לחלוק על פסק הדין, בייחוד בכל הנוגע להסקת בית המשפט על "הסכמה" מול המועצה המקומית בעניינה של המערערת 1, תוך הסתמכות בעיקר על הסכמות מול מינהל מקרקעי ישראל (שבניגוד למועצה הוא מסווג כעוסק – ועל כן ממילא לא אמורות לחול השלכות מע"מ!). גם קפיצת הדרך שעושה בית המשפט בכל הנוגע לביצוע תשלום בדרך של ויתור על אגרות שכלל לא היתה סמכות להטילן, אינה חפה מספיקות.
עם זאת, ומעבר לאמור לעיל, הדגש בפסק הדין – המאפשר לו לבצע "קפיצות דרך" כאמור הינו ההתבססות על קיומה של הסכמה בפועל ביחס לנושא הביצוע עבור הרשות וביחס לנושא התמורה. לפיכך, גם לאחר פסק הדין נותר הפתח בנסיבות המתאימות לטעון להיעדר קיומה של הסכמה, ולפיכך להיעדר חבות במע"מ.